ימי טרום קורונה. כן סגר,לא סגר. כשעוד היה ברור שהמשפחה המורחבת כולה חוגגת ביחד כמו תמיד.
הבנים (אבאז') הזמינו את כולם אליהם. הורים,אחים\יות ,אנחנו.
הרמנו כוסית. כל אחד אמר כמה מילים מהלב. על החיבור. על הודיה. על רגשות.
על הילדים שלנו שהיוו את הבסיס האמיתי לקשר הכל כך אמיתי שנוצר 4 שנים לפני מחוץ לחדר הלידה של רנה.
נראה לי שחלקם אפילו הסתירו דמעת התרגשות.
היה ערב מדהים. תמיד מדהים לנו כל המשפחה ביחד. ההורים התאהבו אחד בשני מ day one , אנחנו בהם,הם בנו. האחים, האחיות. באמת שהרווחנו משפחה.
ולמרות שבחוזה צויין במדויק חלוקת החגים הנה דוגמא לסעיף שאף פעם לא מומש.
ערב ראש השנה 2019 הסתיים בזה שיום למחרת אני ,הבנים והילדים עלינו על מטוס לשבועיים בתאילנד. טיול משפחתי עליו בנינו 'צמרמורות של חלומות' חודשים לפני .
(מתקשה להאמין שלטוס היום מרגיש כמו חלום לא מוצלח ושאני בייסקלי בחורה עם קריירה, סוכנת נסיעות עסקית שעבדה סביב השעון, כבר מעל חצי שנה בחל"ת).
היינו בעננים. פעם ראשונה שלנו בחו"ל כל המשפחה ביחד או מחוץ לבית בכלל.
ביי צלחות עמוסות הסטריית 'אוכל חגים' והיי חופים כחולים, מסעדות טובות, הפוגות של יותר מידי הורים על מעט מידי ילדים. שמש, בריכות, כייף וצחוק. נו. תאילנד.
אז זהו שלא..
אותו טיול נכסף התחיל בחופי תאילנד האקזוטיים ונגמר אחרי 14 יום על ספת פסיכולוג מטפל משפחתי.
כמה חודשי טיפול אינטנסיבי כשכל אחד ואחת מאתנו מחויב לו ב 1000% כי מבין שאנחנו בלהיות או לחדול. שהמשפחה שלנו לא חסינה ושאם לא נפעל פשוט נתפרק.
אז מה קרה שם בתאילנד האקזוטית והרחוקה?
כמשפחה שלאורך השנים הפכו אותה 'קצת' למודל, הצטיירנו לרוב כתא נטול פאקים. מושלם . כזה שאין בו סדקים. נכסף. ותאכלס בשטח המציאות קצת יותר קשוחה לא משנה כמה התמונה באינסטה מוצלחת. וחטאנו לעצמינו.
חטאנו בכך שבתת מודע המון פעמים ניסינו להתאים למודל הזה גם אם זה אומר לעגל פינות קצת יותר מידי. לפעמים לא להציף עניינים חשובים למען שלמות המשפחה .לעיתים לעצום עיניים. והעובדה שמנהלים שני משקי בית נפרדים מקלה מאוד כאשר בוחרים בדרך הזו.
התעצבנו על משהו. כל אחד בבית שלו נושם קצת אוויר, מתקרר, ממשיכים הלאה.
התנהלות שגויה שכנראה נקטנו בה קצת יותר מימה שכדאי.
על פניו היה בנינו הכל. אהבה. כבוד. הערכה. הכלה. שותפות ולצד כל החזקות המדהימות האלו, בלי בכלל שנרגיש, חיו גם שדים טבעיים ופרטיים של אנשים שיצרו משפחה ביחד לא מאוד מאוד מזמן.
כל מה שקורה כשמצמידים חדרים בפעם הראשונה ללילות רבים עם ילדים משותפים ( 2,4 ) שבעצם מרוגשים כל כך ומוצפים בעצמם ושלושה הורים שמנסים לשלוט בסיטואציות לא מוכרות בסביבה לא טבעית וכל כך מתחככת שהובילה אותנו לעימות חזיתי ומפתיע עם כל השדים האלו שחיו בתוכנו שנים והרדמנו אותם בחלקם ואת חלקם האחר לא ממש הכרנו.
ומעוצמת התפוצצות האשליה בפנים בתוך סיטואציה שהפעם אין ממש לאן לברוח מימנה כדי טיפה לנשום פשוט התרסקנו.
חזרנו מטיול שאמור היה להיות מושלם, סדוקים וכואבים.
כבר שם התגלה מתוך ההריסות החוזק שלנו כמשפחה. ידענו וגם אמרנו שדבר ראשון כשחוזרים פונים לטיפול.
ידענו וגם אמרנו שאין דבר חשוב יותר מהמשפחה. שלבד הפעם לא נצליח. ושאנחנו מוכנים וחייבים להתמסר לזה שיכול לעזור לנו להדביק את השברים.
תאילנד היה הדבר הקשה ביותר שחווינו כמשפחה והדבר הטוב ביותר שקרה לנו.
כמה חודשים של טיפול שהיה קשה, לעיתים הרגיש ביליתי אפשרי לחזור להיות כמו פעם. וזה באמת לא קרה.
גם אני, גם רועי וגם אוהד התמסרנו לחלוטין לטיפול. אי אפשר היה להתעלם מזה שפתחנו את הנשמה שלנו גם כשהרגשנו פחד משתק. גם כשיצאנו משם דומעים וכואבים בגלל דברים שנאמרו או אמרנו. אבל לרגע אחד אי אפשר היה להוציא מהחדר את האותנטיות ואת האמת הפנימית מהרגשות שכל אחד הניח על השולחן.
ולא לא חזרנו להיות כמו פעם. לעולם. חזרנו למקום שלא האמנתי שקיים בכלל בקונספט של המשפחה. חזרנו למקום הכי מזוקק שהכרנו או שיכולנו לתאר בליבנו שאפשרי.
מקום נטול שפיטה. נטול אגו. נטול סב טקסטים לסיטואציות ועם ערוץ תקשורת פתוח לחלוטין.
חזרנו למקום שמכיר את השדים שגרים בתוך עצמנו ובאחר ולנו זה רק פתח יותר את הלב. גרם לנו להתאהב אחד בשני מחדש.
אהבתי את אוהד ורועי בעבר ומודה היום אוהבת יותר.
הערכתי אותם ומודה היום מעריכה יותר.
אהבתי את מה שייצגנו כמשפחה ומודה בפה מלא שהיום אוהבת הרבה הרבה יותר.
למדנו שמשפחה מושלמת מתחככת לא מעט גם במקומות של חוסר המושלמות שלה.
למדנו לחבק , לאהוב ואף לצחוק קצת דווקא על המקומות הפחות מושלמים האלה.
להעריך את השונות במקום לפחד מימנה.
השנה האחרונה היתה ועדיין השנה הכי מאתגרת בחיים שלנו כמשפחה. דקה לפני שהתחילה הקורונה משהו נפתח בטיפולים וגרם לנו לראשונה להתקרב שוב ממקום הכי אמיתי, כן ואותנטי.
מצאנו את הדרך חזרה אחד ללב של השניה והשלישי ובצעדים איטיים, בטוחים ופתוחים גם הגענו.
זכיתי במשפחה שלי מחדש. לא מתביישת לאמר שהטיפול הציל לנו את המשפחה. לא רק שיש לי כבוד והערכה עצומה לתהליך שכזה בעת הצורך, אני ממש בעד לשלב אותו בחיים במינון זה או אחר פשוט על מנת לשמר.
תקופת הקורונה הפגישה ועדיין מפגישה אותנו עם אתגרים שללא החוזק והעמידות שפיתחנו, נשבעת שאין לי מושג איך היינו צולחים אותה.
יש לי כבוד עצום ואנחת רווחה שאני, רועי ואוהד הם עמודי התווך של המשפחה הזו. כי מבחינתי הוכחנו לעצמינו שבעיננו אין דבר חשוב יותר בעולם מלשמור עלינו ביחד.
אז סוגרת שנה בדיוק מאותו ערב ראש השנה 2019 מסתכלת אחורה, נושמת עמוק ומבינה שאת כוחות הנפש והעוצמות שגיליתי בנו אף אחד לא יוכל לקחת מימני.
מאחלת לכולנו שנה מדהימה, בריאה, רגועה, מפויסת, מודעת ומלאת אהבת חינם נקייה.
הלוואי ובעוד שנה בדיוק, ערב ראש השנה 2021 נקשקש רק על דברים טובים.
לא מאמינה שאני הטיפוס הכי פחות מיינסטרים שקיים פשוט מתגעגעת סתם לקצת "שעמום"
