היום הבייביז שלי חוזרים מסיני.
חייבת להודות שעד אתמול הרגשתי את הגעגוע, אבל די בליטוף שכזה. הרגשתי קצת בחופש. נטענתי המון. צברתי כוחות. נהנתי.
ניקיתי את הבית יסודי, כמו שלא ניקיתי מליון שנה. בתוך הארונות. מגירות. פאנלים ומה לא.
זרקתי כמויות של שיט שצברתי שנים.
נפגשתי עם חברים, הלכתי לים, ישנתי צהריים, קמתי טיבעי, שכבתי על הספה כמו פרזיטית עם כוס יין ביד ב 17:00 בערב. ולא הרגשתי אפילו לא נקיפת מצפון אחת קטנטנה.
אתמול הגעגוע כבר צרבבב... הייתי בים ולא הפסקתי לחשוב על התינוקות שלי.
חשבתי על הנשיבוקים שאתן להם, על הצחוקים, השיחות וההתכרבלות.
היום נתכרבל עד הבוקר. איתם ביחד במיטה.
מידי פעם אני זורמת וזה תמיד שיא האושר של שלושתינו. לקום כשרגל פיצית על הפרצוף שלי או גוף שלם, תלוי איך הלילה שלהם זרם.
מותחים את הזמן.. מתעוררים לאט, כשאנרגיית היום מתחילה לחלחל והם חופרים בלרלרת שלא נגמרת ולאט לאט צעצוע אחרי צעצוע מגיעים למיטה ואז הם מתישהוא מתחילים לריב וזה הסימן בשבילי
שכנראה צריך לקום.
אאחחחחח החיים האלו - אני כל כך לא לוקחת אותם כמובן מאליו. נלחמתי כמו לביאה להביא את הנשמות האלו לעולם ואין יום שאני לא מבינה כמה בורכתי ומודה על הפלא הזה שנכנס לעולמי.
אז בואו כבר בייביז. בואו !!
אני כבר כל כך מוכנה להוריד את כוס היין מהיד בשעה שבה אני אמורה להיות כל כולי רק שלכם -
רק בואו כבר !
