הבוקר הילדים נסעו לסיני עם המשפחה של רועי והבנים ל 5 ימים. ואני ?! שיא הסבבה עם זה!
נהנית מהמחשבה של חמישה ימים רצופיים לעצמי, לא בוכה לתוך כרית, לא פוחדת שיהיה לי קשה. (גם אם יהיה).
יודעת שאתגעגע. אחרי הכל מלבד קמבודיה שטסתי ל 10 ימים לפני 3.5 שנים (והיה לי קשה! ריי 5 חודשים, רנה שנתיים וחצי ואני עדיין מפוצצת הורמונים. ובתוך כל הכייף לי זה הרגיש ממש רחוק).
10 ימים קמבודיה זה הכי שאי פעם הייתי 'ללא'.
אז הילדים נסעו הבוקר לסיני. ואני ?! אני זקוקה לזמן הזה לבד. זקוקה גם לחופש, אבל כרגע הזמן לא מתאים. ובעיקר זקוקה לחיבוק מהפיציים שלי. תמיד. תמיד!
אני לא עצובה. לא שקועה. אני שמחה. רפויה. נושמת. מחבקת את הזמן הזה עם עצמי. נהנית. אז היום ערב חג ואפילו לא קבעתי תוכניות.
לא משפחה. לא חברים. זה עוד פן בי שהיה מאז ומעולם ושמחתי לגלות שהוא לא נעלם גם אחרי שהפכתי לאמא. הזאב הבודד שבי.
זה שהיום אני משאירה לו פיסות של מקום בין טירוף החיים.
נראה לי שהזאב הבודד הזה, מאוד מעריך את הבחירה שלי בהורות משותפת. לו זה השאיר מקום להמשיך ולחיות.
אז הילדים שלי בדרך לסיני. ואני הכי מתרגשת בשבילם. גם להם מגיע אחרי שנתיים טירוף.
ואני פה. נהנית מהשקט. מתגעגעת לרעש ומחבקת אליי זאב אחד בודד שהמתין בהמון סבלנות.
סוכות שמח אהובים/ות שלי
לייק
תגובה
שתף