מי שקצת פמילייר עם הסיפור שלי יודע שאני שיא הטייפקאסט של הורות מאוחרת.
התחלתי את התהליך לאמהות בהורות משותפת בגיל 40, נתתי גז בלי להוריד רגל לשניה. לא נחתי.
חודש אחרי חודש, התרסקות אחרי התרסקות ואני חוזרת כמו שעון שוויצרי לפרופסור, מקבלת פרוטוקול חדש לטיפול ומתחילה לדחוף טונות של הורמונים.
לא היה קל. היו ימים של בכי לא פוסק, של ייאוש, של פחד משתק של 'ואם זה לא יקרה? אם לא אזכה לשמוע את המילה א-מ-א?' .. התרסקתי, קמתי, עפתי לפרופסור והתחלתי מחדש.. למען האמת זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי, נתן לי תקווה מחודשת.
אז 4.5 שנים של תשובות שליליות, תשובות חיוביות, הפסקת דופק פעמים, הריון אחד שסחב עד חודש רביעי עם עוברית בבטן. בסקירה גילו מליון מומים. נשלחתי לועדה להפסקת הריון.ישבתי מול פקידות אטומות, שהתייחסו אליי כאילו אני טינאגיירית שנקלטה בטעות ומבקשת אישור להפסיק, שאומרות לי להמשיך לסחוב את ההריון עד שעוד רופא ועוד רופא ייתן חוות דעת למרות שהפרופסור שעשיתי אצלו מעקב הריון היה אחד מאלו שיושבים בועדה והוא עצמו הודיע לי בכאב שאני חייבת להפיל. ( למי שלא יודעת - בגלל שמדובר בהריון מתקדם ועוברית חיה חייב אישור וועדה מיוחדת להפסקת ההריון ).
בכי, התפרקות, ילד בן 10 חודשים בבית, בת 43 פלוס הייתי כבר כל כך אופטימית והרי נקלטתי איתה בנסיון הראשון להרות עם ילד שני.
הייתי מרוסקת. שלושה חודשי המתנה אחרי ההפלה, החזירו לי מוקפאים ונקלטתי עם ריי שלי(3.5)
5555, שום, בצל, דגים וכל מה שישמור לי עליה ועל אחיה הגדול, רנה (5.5) שגם הוא הגיע אחרי שתי הפלות של הפסקת דופק וגם הוא, בניגוד לכל הסטטיסטיקות, הריון מוקפאים ( בכללי סטטיסטיקות הן אובר רייטד בעיניי- אני, פור אקזמפל, שברתי כל אחת מהן ).
אז התחלתי את התהליך בת 40, סיימתי פלוס 2 בת 44.5 והיום נושקת בענק את הגיל המופלג 48 והיי כבר 5.5 שנים יום ביומו שומעת לעברי את המילה, שרק המחשבה על חסרונה בחיי שיתק אותי. א-מ-א.
5.5 שנים אין יום בחיי שעובר בלי רעד בלב, רעד של התרגשות. אין יום בחיי שעובר בלי "הסנפת" פנים, פה, אף, עיניים של הילדים שלי והלב דופק בהודייה ענקית.
לא. זה לא מובן לי מאליו אפילו לא לרגע! נשבעת לכם אני מתרגשת מהם כל יום מחדש.
ריגוש אמיתי כזה של חשמל בגוף, של להסתכל על הפלא הזה בצורת שני מושלמים קטנטנים ולהבין ולקלוט שהם שלי, שהגעתי, שזכיתי בהם. בסוף כל הדרך הזו הארוכה, המתישה, המייאשת לעיתים ומלאת החוסר וודאות, קבלתי 2 יצוריקים הכי מוחשיים שיש, שקופצים לי למיטה ב 6 בבוקר ומתכרבלים איתי, ידיים קטנטנות שמחבקות אותי בכל פינה בגוף, פה קטן ומברבר, לפעמים במהירות שמשאירה אותי פעורת פה נוכח כמה הברות יכולות להדחס לדקה אחת בלבד, כפות רגלים קטנטנות שנדחפות לי לאיזורים שלא חשבתי שהגיוני.
2 יצוריקים קטנים מתגלגלים מצחוק כשאני מדגדגת אותם, עוצמים עיניים בהתמסרות לרגע ומחייכים חיוך מלא שיניי תירס קטנטנות, כזה של תום וטוהר והבנה שהם בידיים טובות, שהם במקום מבטחים, שהם בבית שלהם, שתמיד תמיד יהיו מוגנים. והלב שלי לייטרלי מאיים לקפוץ לי מהחזה ואלו בדיוק אותם הרגעים בהם אני מרגישה בכל נים מנימי גופי שכל דמעה, עצב, ייאוש, כאב שנגעו בכל עצם בגופי בתוך התהליך, מתנקזים לי לרגע המושלם הזה ומבינה - אני מבורכת!!
2020 היתה שנה סופר מאתגרת לכולם, במהלכה גיליתי כמה ילדיי הם מקור הכח העיקרי שלי בחיים. יש לי משפחה. אני לא לבד. לילדים שלי יש לא הורה אחד אלא 3. ולי יש 2 פרטנרים להורות, רועי ואוהד, שהם לא פחות מאמייזינג בעיניי. אנחנו משפחה. לעולם נהיה וזה כשלעצמו מרגיע.
מאחלת לנו 2021 בכיוון חיובי אונלי.. וכל מי שבתהליך להפוך לאמא ומאבדת לפעמים את התקווה. אל!
תמיד תזכרי את המטרה.
לשמוע קול צפצפני מפה כל כך פצפוני שקורא ל-ך א-מ-א.
אל תתני לשום רגש, קשה ככל שיהיה להוריד לך את הרגל מהגז. לעולם! ובסוף תגיעי. ותשמעי משהו... מדהים שם.
