הריונות, הפלות ומה שבניהם..

כבר כמה חודשים יש בי כוונה לשבת ולכתוב על נושא שהמון מכן שולחות לי בפרטי ומבקשות שאדבר עליו. מצאתי את עצמי פשוט מתחמקת. לא מכן. מעצמי. יש חלקי חיים שפשוט קשה לחזור אליהם. וזה אחד כזה. לכבוד יום האישה החלטתי שהגיע הזמן להתגבר על הקושי לנבור בכאב, כדי לתת לכן תקווה, נחישות, כח, הבנה שזה קורה וזה טיבעי ואתן לא לבד. ה-פ-ל-ו-ת ! אמנם לסיפור שלי יש סוף טוב ואני חובקת היום שני ילדים מדהימים, אבל הדרך אליהם היתה רצופה אכזבות. לא הרבה מכן יודעות אבל את התהליך שלי להורות המשותפת התחלתי בכלל עם החבר הכי טוב של אוהד ( אחד משני אבות ילדיי ). הכרתי אותו דרך חברה משותפת. התקדמנו במהירות שיא לדבר האמיתי. הכל היה שם.חיבור, כימיה, ערכי חינוך דומים. תוך 3 חודשים מההיכרות שלנו נכנסתי לטיפול ראשון. הייתי בת 40. נקלטתי להריון. היינו בעננים. האמת, לא ציפינו. תמיד שמענו כמה שזה תהליך ארוך ומייגע ובכלל רק שבועיים לפני שכבר גדל בתוכי תינוק, למדתי לדחוף לעצמי מזרק עם הורמונים. לא הספקתי לעכל ולהפסיק להבהל ולהתרגש במקביל והשחלות שלי התנפחו, כל האיזור שם למטה כאב, בטא מאוד גבולית ובשבוע 8 נשלחתי לאיכילוב עם חשד להריון מחוץ לרחם. עירוי, בדיקות, אפופה בעצב תהומי שלא הכרתי ואני לבד בבית החולים. כי פעם ככה רציתי. ככה הייתי רגילה. כשקשה לי פשוט מתחפרת במערה. הסתרת הטקסט המצוטט ההריון אכן היה בתוך הרחם, אבל דופק חלש מאוד. 'סביר להניח שתעברי הפלה' נאמר לי. הייתי שבורה.'לא כדור? לא גרידה?' אני שואלת את הרופא שלי. 'לא' הוא ענה ולא הוסיף. יום יומיים אחרי שהייתי בבתי החולים בלי שום הכנה מראש הכל התבהר לי. נדבקתי לתקרה מכאבים. היום יכולה להעיד שאלו כאבים שמזכירים מאוד צירים. כאבי תופת יומיים שלמים. ואני מתאבלת, מתפתלת, כואבת, מתייפחת, מבקשת מאלוהים פשוט לעזור לי. 'ככה מרגישה הפלה?!' הייתי בקרשים. הייתי בהלם. לא הצלחתי לקום מהמיטה. ואז בשירותים 'זה יצא'. חתיכת בשר עטופה בדם. ריקמה עוברית הבנתי אחרי. בזמן נתון הרגשתי שאני רואה את העובר שלי מול העיניים. זה פירק אותי לחתיכות. וכל זה אני עם עצמי. כי פעם ככה רציתי. ככה הייתי רגילה. כשקשה לי פשוט מתחפרת במערה. הייתי בפוסט טראומה. לא ראיתי סיבה בעולם שאישה צריכה לעבור הפלה בייסורים שכאלו. זה הרגיש הרבה מעבר לנורמלי ועוד לאישה כמוני, שסף הכאב שלה מטורף. ( 2 הלידות שלי היו טיבעיות, ללא אפידורל ומבחירה ). המשכנו עוד כמה נסיונות, די נבולים מהניסיון הכושל, לא הצלחנו לעורר את האמונה ובאמת אף טיפול לא צלח. הגוף והנפש שלי חוו טראומה והרגשתי שאני חייבת הפסקה. רציתי להתמקד ב 3 חודשי דיקור בלבד, לאזן את הגוף והנפש ולחזור לנסות ממקום אחר. אילן החליט לפנות לאימוץ ואני והבנים ( רועי ואוהד ) התחברנו. גם איתם הכל התקדם מהר. הכרנו דרך אילן עוד כשאני והוא היינו בתהליך והיה חיבור היסטרי. הם היו האופציה היחידה ששקלתי כשאילן יצא מהתמונה וכשהם מצידם רצו אותי להיות להם לאמא לילדיהם, הלכנו על זה. (הפעם באתי יותר מוכנה. עברתי לרפואה פרטית. שילבתי דיקור לאורך כל הטיפולים, ההפלות, ההריונות ועד יום לפני הלידות. איי סטאפ איט אפ.) והנה שוב פרוטוקולים, הורמונים, בדיקות דם, זקיקים, אולטרסאונד, שאיבות, החזרות. כל החיים סובבים סביב זה. חיים ביקום מקביל. הכל מתוזמן. הכל לחוץ והיי 'אל תשכחי להיות רגועה. זה ממש עוזר לתהליך' . גם פה הכל קרה די מהר. טיפול ראשון לא צלח. טיפול שני הריון. שוב הולכים על עננים. מבינים. קולטים. הכפלות בטא וכו וכו והכל נראה על פניו בסדר. סופ"ש שלפני בדיקת דופק ראשונה ואני מתייפחת על המיטה כל היום. מרגישה שההריון לא מחזיק. תשאלו אותי 'למה?' אענה 'ככה'. אין לי ממש תשובה הגיונית. בוכה ובוכה. 'אולי שמתי חגורה שלחצה מידי'. 'אולי ג'ינס לוחץ מידי'. 'אולי הלכתי מלא בשמש'. את כל אלו "שופכת" על חברה בטלפון כשמודיעה לה 'אני מרגישה שלא נראה דופק'. יום הבדיקה מגיע. אני אוהד ורועי בחדר המתנה. רגע כביכול שאמור להיות שמח, אבל אני ואוהד לא מסוגלים להוציא מילה מהפה, יושבים עם דמעות בעיניים ורועי אומר לנו 'מה קרה לכם? זה רגע שמח.. למה אתם ככה?" אבל אנחנו ידענו את מה ששמענו 5 דקות אחרי בחדר אצל הרופא. 'מצטער חברים, אבל אני לא רואה דופק'. היום כשאני כבר אמא לשניים. אישה שעברה 4 שנים של טיפולים, הפלות, הריונות ולידות אני יודעת עד כמה אין סיכוי בעולם להרגיש משהו בשלב כזה מוקדם. ואני ואוהד פשוט ידענו. שוב התפרקות ובכי ורחמים עצמיים ואיבוד תקווה. ומה דפוק בי ורגשות אשמה מטורפים, כי אני האישה, אני הרחם ואני לא מצליחה. זו אני !!! הפעם הפרופסור שטיפל בי ישר הפנה אותנו לגרידה. הליך עצוב וקורע. נכנסת להרדמה יוצאת בלי עובר. הפעם כבר לא לבד. המשפחה בהתהוות שלי כבר מתחילה לרכך את אותה בחורה שרוצה הכל לבד. מתפרקת, מתחברת וממשיכה הלאה. היי.. לפחות הפעם לא שלחו אותי לעבור הפלה טיבעית בייסורים בבית. 3 חודשי המתנה שמחייבים אחרי הפלה. ונכנסת שוב לטיפול, החזירו לי מוקפאים מהשאיבה של ההריון שלא צלח.נקלטתי להריון. ילדתי את רנה שלי כשאני בת 42.5. היום הנסיך בן 5.5 כבר- טפו טפו, שום, בצל,דגים. כשרנה היה בן חצי שנה ואני כבר בת 43 החלטנו להתקדם לילד שני. פרוטוקול, הורמונים, דם, זקיקים, בלה בלה בלה ונקלטתי להריון בטיפול הראשון. היינו בטירוף של התרגשות. עד סקירת המערכות - חודש רביעי לא סיפרנו לאף אחד כולל הורים, אחים, משפחה, חברים. בסקירה גילינו שיש לנו עוברית בת בבטן, שהיא חיה ושהיא לא תקינה. גילו המון המון מומים בעוברית הקטנה שלנו. מצאנו עצמינו מספרים על ההריון ועל הצורך בהפסקתו באותה נשימה. לכולם. הלב שלנו נקרא לגזרים. בכינו את עצמינו לדעת. התרסקתי ממש. נשלחתי לבדיקות חוזרות וזהות שמגיעות בדיוק לאותה מסקנה והן בשביל הפרוטוקול בלבד, ישבתי מול פקידות חסרות רגישות בנות 25 שמנסות לשכנע אותי באטימות לבקש עוד ועוד חוות דעת לפני שקובעות לי וועדה להפסקת הריון ( הריון מתקדם ועוברית חיה החוק מחייב אישור וועדה להפיל), עובדות סוציאליות לאישור מצבי הנפשי ותינוק בן 10 חודשים בבית לתפקד עליו. 3 שבועות מסתובבת עם הריון לא תקין שגדל וחי ומתפתח בתוכי. הבטן תופחת, אני מתייפחת והכל נראה שחור. כשנושקת לחודש חמישי, שבוע 18, עברתי הפלה. זו ללא ספק היתה ההפלה הקשה והכואבת מכולן. הלב שלי נשבר לרסיסים. כאבתי על הבת שיכלה להיות לנו. דקה לפני שמרדימים אותי בחדר הניתוח אני שומעת שיחה קצת פחות רגישה בין 2 אחיות 'תעבירי לי את הכלי בבקשה שאוכל לשים בתוכו את העובר' ואני ממררת בבכי. הוסבר לי שמזריקים לה משהו לפני ההליך, כדי בעצם להמית אותה, שלא תרגיש' ואני נחנקת מבכי, ככה נרדמתי ולתוך החלום בלהות הזה גם התעוררתי. פנים שטופות דמעות, שהתחברו לפנים נוספות שטופות דמעות של אבא אחד שחיכה לי ממש מעבר לדלת חדר הניתוח ועוד זוג עיניים של אבא שני, שלא מפסיקות לבכות ומחכות לנו בבית עם רנה הקטן. שוב.. 3 חודשי המתנה והחזירו לי מוקפאים מהשאיבה של העוברית שהפלתי, רעדתי מפחד. הפרופסור שעשה לי מעקב הריון אמר בפירוש שאין קשר. נקלטתי להיריון. בגיל 44.5 ילדתי את ריי שלי. בת 3.5 היום 5555. התחלתי את התהליך בת 40, עברתי 4 שנים של טיפולים, 5 הריונות, 3 הפלות, 2 לידות. והפכתי בגיל 44.5 לאמא לשניים. אז כן. זה קשה. כל-כך קשה, שרוב הזמן מרגיש ביליתי אפשרי ממש. זה שואב, מרסק,מטלטל, מייאש ועדיין הכי הכי חשוב זה לדאוג לקום על הרגליים, לא משנה לאיזה תהום עמוקה נפלת שניה לפני ו ל ה מ ש י ך ! 'את תיהי אמא' !

אני קצת אחרי שהחלום שלי התגשם במלואו >>



43 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול