הורות משותפת בצל הקורונה

לפני שלושה שבועות הוצאתי לחל"ת. הרגשה של לבד השתלטה עליי. פעם ראשונה מזה שנים הרגשתי בעצם שאף אחד לא מחכה לי בערב בבית כדי שיסתכל לי בעיניים ויגיד לי אל תדאגי, את והילדים תהיו בסדר. זה היה רגע מפחיד. מאוד. פתאום הרגשתי מה זה להיות חד הורית. המבוגר היחיד שאחראי. הראשונים ששלחתי להם הודעה היו אבאז' 'באאא לי למות.. הוציאו אותי לחל"ת'. הלב דפק לי חזק. הייתי בהלם שהפך תוך זמן קצר לדמעות. הרגשתי חוסר אונים. איבוד שליטה על חיי. רועי ואוהד התקשרו, השותפים שלי להורות משותפת, הרגיעו. תמכו ובעיקר נתנו את התחושה שלא יתנו לי ליפול. 'המשפחה שלנו ביחד בסיפור הזה' - אמרו. החלטתי שאם המצב נכפה עליי, אכנע לו. שאם שמו לי ברקס, אעצור. אשן טוב. אכתוב. אחשוב. ארקוד לצלילי כל השירים שאוהבת. אלך לפילאטיס ב 11 במקום ב 7 בבוקר. אשב לקפה עם חברה. אעשה מסכה לפנים. אראה סדרה טובה. בצהריים! אדבר עם חברות יותר מדקה או שתיים כי מרוסקת מהיום שעבר, אבשל לילדים בכייף, אאסוף אותם מהגנים ב 16 בטרנינג ולשון שלא משורבבת החוצה, ארוץ אחריהם בגינה עם ים אנרגיות כי יש מצב שאהיה אחרי שנ"צ. הרכבת עצרה ?! ארד בספא. יום ראשון לחל"ת. עבר בול ככה. נהנתי בו. ואז הגיע הערב וחדשות 'החל מיום ראשון הקרוב אין גנים'. נסגר הספא וה home school נפתח. ואז כאילו הספק מתיחה ספק מציאות הזו לא מספיקה 'הסגר בבתים וזו הוראה'. בום. בהצלחה. שלא תבינו אותי לא נכון. אני אוהבת ילדים. בעיקר את שלי. עם זאת אף פעם לא היו לי חלומות להיות גננת או עקרת בית. רק לגדל ילדים מעולם לא היה הקטע שלי. אבל אני בחורה מסתגלת. רצתי למקס סטוק, עמדתי בסבלנות בתור , 2 מטר מרחק וחזרתי הביתה אחרי שעתיים עם שקיות ענקיות מלאות חומרי יצירה. אני אופה. מדביקה. מציירת. בונה מסלולי ריצה בתוך הבית מכל מה שיש. אני מטוס. אני סוס. אני מלמדת א,ב,ג ו abc , אני עוזרת לבנות אוהל ענק מכל כרית ושמיכה שאפשר. אני מדגדגת, אני מתעצבנת, אני מאוד מתעצבנת ומגרדת הרבה מעל סף הסבלנות שאי פעם חשבתי שקיים בתוכי. אני נרגעת, מחבקת ,מנשקת, גם את התקופה הכל כך הזויה ומדהימה הזו באותה נשימה. מבינה שעם כל הסוריאלסטיות את הזמן הזה עם הילדים שלנו לעולם לא נחווה שוב. ובדיוק את זה מזכירה לעצמי אולי 7000000 פעם ביום כדי לחזור לנשום סדיר. ואז מגיע יום למחרת ואבאז' מגיעים ומעמיסים את הזאטוטים שלי הקטנים על האופניים ולוקחים אותם לקייטנת אבאז'. והילדים חווים בתוך ההסגר מעט גיוון. כי לא משנה כמה נראה את החינוך דומה תמיד יהיו דברים שיתנהלו אחרת בכל בית וטוב שכך. וכשהילדים ואבאז' חווים כרגע את רכבת ההרים המשוגעת הזו לכל גווניה אני כן מצליחה לרדת מהרכבת בצורה שדמיינתי, טוב אולי מינוס קפה עם חברה או פילאטיס בשום שעה, אבל עם כל השאר כן ואני צוברת כוחות. להגיע עם שיא האנרגיה ליום למחרת כדי לקבל את ילדיי ולחזור לשחק איתם בחנייה של הבניין בדיוק כמו שהיינו ילדים . תופסת עכברים, מחבואים, כדור, אפניים, גלידה במכולת הקרובה. רק אני והם. בלי חברים. בלי הפרעות. וואוו כבר שכחנו קצת צניעות מהיא. וזה כייף. ולא נראה לי שלילדים שלנו היה סיכוי להרגיש קצת מהילדות שלנו בחיים הכל כך מהירים שנולדו אליהם. והנה הם קבלו הזדמנות קצת לגעת. ויש קשיים. גם. ברור והמון. ויש רגישויות שצצות אצל הילדים בתקופה כל כך לא נתפסת. היי גם להם קשה לא רק לנו, זוכרים ? ויש לי שותפים אני לא לבד. יש לי עם מי לחלוק. להתייעץ . לשתף . לעשות סיעור מוחות לגבי איך ולמה. לילדים שלי יש 2 אבות ואותי. יש לנו אחד את השני והשלישי. אנחנו משפחה. אין לי מילים לתאר כמה זה מרגיע בתוך כל האתגר המטורף הזה שנקרא קורונה. אנחנו מגששים את הדרך ביחד. אנחנו בוחנים ומשנים ובייסקלי מתמודדים – ב-י-ח-ד! מי שקצת קורא אותי בפוסטים קודמים יודע שאנחנו כמשפחה אחרי תקופה לא פשוטה ואני מודה לאלוהים שהכח שלנו חיזק אותנו עד כדי כך שגם תקופה כזו שבקלות יכולה לשבור אנחנו בוחרים לצלוח.

יש לי היום יום הולדת . אני בת 47. לא ילדה ( יש שיערערו חח ) מבקשת רק בריאות מושלמת, אהבה ללא תנאי, סבלנות ויכול להועיל מאוד גם כסף והרבה 😊 - לי ולכל המשפחה שלי ובייחוד מודה כל יום מליון ואחד פעמים על המתנות הכי גדולות של חיי- רנה וריי – שאלוהים ישמור עליכם במליון עיניים. אמן. 🙏

אם זה מעניין אתכם יותר הקליקו כאן ותכירו את הסיפור של המשפחה שלי קצת יותר לעומק